<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער שני</h1>
<h2>דף יא:</h2>
ועתה נבאר המפקיד או המיחד דבר המותר אצל הנכרי או אצל מי שהוא חשוד, אם נחוש לתערובת איסור או לחליפין, ובמה תהיה תקנתו, בחותם אחד או בשני חותמות, ואם מותר לסמוך על מי שהוא חשוד לאכול גבינה של גוים, ולומר לו קח לי גבינה ממי [שהוא] נזהר לאכול גבינות הגוים, או לומר לו קח לי מפלוני שהוא נזהר בגבינת הגוים. שנינו בפרק שלישי של מסכת דמאי (מ"ד) המוליך חטיו לטחון הכותי, ולטחון עם הארץ, בחזקתן למעשרות ולשביעית. לטחון הנכרי, דמאי. המפקיד פירות אצל הכותי ואצל עם הארץ, בחזקתן למעשרות ולשביעית. אצל הנכרי, כפירותיו ר' שמעון אומר דמאי. מכאן משמע שהמפקיד אצל עם הארץ ואצל מי שהוא חשוד לאכול אחד מן האיסורין שהרבים רגילין להקל בהן, כדמאי לעם הארץ, וכגבינה של גוים שאין האוכלין כפוקרין בעיני עצמן, אף הן אינן חשודין לנו להחליף ומפקידין אצלן גבינה, ומה שאנו מפקידין אצלן בחזקתו. ובגיטין פרק הניזקין (ס"א, ב') פרכינן האי מתניתין אאידך מתני', דתנן התם הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה מפני שהיא חשודה להחליף, ופרקינן, התם מוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא, כלומר מתכונת היא לתיקונו של בר בי רב המתארח אצלה הא בעלמא לא. וחזרו והקשו מאידך מתני' דתנן הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה לחלף את המתקלקל, ופרקינן התם נמי כדקתני טעמא, ר' יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה ואיתא נמי בריש פרק קמא דחולין (ו', ב'). ועוד הקשו מדתניא אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ, כלומר טוחנת חטים של בעלה חבר אצל אשת עם הארץ הטוחנת, בזמן שהיא טמאה כלומר בזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטמאה, דכל זמן שהיא מחזקת עצמה בטמאה אף היא נזהרת מליגע בהם כדי שלא תטמאם אבל לא בזמן שהיא טהורה, כלומר שמחזקת עצמה בטהורה שמא תיגע בפירות ותטמאם, דעמי הארץ עשאום כזבים. ר' שמעון בן אלעזר אומר אף לא בזמן שהיא טמאה, שחברתה נותנת לה ואוכלת כלומר חברתה אשת עם הארץ אחר, השתא מיגזל גזלה חלופי מבעיא, ופרקינן התם נמי מוריא ואמרה תורא מדישיה קא אכיל. שמעינן מיהא, דכל היכא דאיכא חשש הוראה בחליפין, חוששין ואין מפקידין אצלן לכתחלה הא לאו הכי מותר שאינן חשודין להחליף, והני מילי בחשוד לאחד מן העבירות שהרבים רגילין להקל בהן, אבל אם הוא חשוד על הגזל אינו נאמן, וכדאמרינן התם השתא מיגזל גזלה חלופי מיבעיא. וכן אם הוא חשוד למה שאין הרבים רגילין להקל, אין מפקידין אצלו בלא חותם, ואם הם דברים שיש לחוש להם לחלופי איסור של תורה, צריך חותם בתוך חותם. אבל באיסורין של דבריהם בחותם אחד סגי ליה, דגרסינן בע"ז פרק אין מעמידין (ל"ט, א') אמר רב חב"ית אסור בחותם אחד, חלב בשר יין תכלת. חמ"פג מותר בחותם אחד, חלתית מורייס פת גבינה. ואקשינן (שם, ב') מאי שנא גבינה דלא טרח ומזייף, חלב נמי לא טרח ומזייף, אמר רב כהנא אפיק חלב ועייל חתיכת דג שאין בה סימן, כלומר לפי שבכל אותן איכא למיחש לאיסורא דאורייתא. ואקשינן חתיכת דג טמא היינו בשר, ופרקינן תרי גווני בשר ושמואל אמר בי"ת, בשר יין תכלת אסור בחותם אחד, מח"ג מורייס חלתית גבינה מותר בחותם אחד. ואמרינן לשמואל חתיכת דג היינו בשר, ותרי גווני בשר לא אמרינן, פת למאי ניחוש לה אי דחיטי ושערי מידע ידעי, בחמימא וקרירא מידע ידיעי, מאי איכא למימר משום דמיחלף חמימא בחמימא וקרירא בקרירא כולי האי ודאי לא טרח ומזייף. ומפרשי לה רבוואתא כולהו ז"ל לההיא, בישראל החשוד. וממקומו הוא מוכרע דתניא התם (שם) אין לוקחין ימ"ח מ"חג אלא מן המומחה, דאלמא כל אותן שמועות מחמת חשד ישראל החשוד הן ולא במפקיד אצל גוי דוקא. והילכך אף במפקיד אצל ישראל החשוד, חוששין לחליפי איסור וצריך חותם בתוך חותם בכל שיש לחוש לאיסורי תורה. ואע"פ שסתם יינן אינו אלא מדרבנן, החמירו בו כשל תורה משום דחיבת ניסוך עליהם, וטרחי ומזייפי חותם אחד. ובשל דבריהם בחותם אחד כחמ"פג.
<h2>דף יט:</h2>
ועתה נבאר דין מי שלקח מן המקולין שמוכרין שם בשר שחוטה ובשר טרפות ונבלות, ואינו יודע מאי זה מהן לקח. ודין מי שלקח בשר מן המקולין, ואחר כך נמצאת טרפה במקולין ואינו יודע מאי זה לקח. ודין בשר שנתעלם מן העין, ובשר שנמצא מושלך בלא סימן, ובשר שנמצא ביד גוי בלא סימן. שנינו בברייתא (צ"ה, א') תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה ואינו יודע מאי זה מהן לקח, אסור, ובנמצא הלך אחר הרוב. וטעמא דהא מילתא משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, וכיון שיש שם אחת ידועה וניכרת מוכרת בשר נבלה, הרי הנבלה אינה בטלה ברוב, ואע"פ שאין שם חתיכה הראויה להתכבד [בה] בפני האורחים, אלא חתיכות קטנות או חתיכות גדולות יותר מכדי חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים, משום דכל איסור שנודע מקומו וניכר, אינו בטל, והרי הוא קבוע בתוך ההיתר ואינו בטל וכמו שנתבאר כבר למעלה בשער שלפני זה, בדברים שאינן בטלים ברוב. וכן איסור חשוב כחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין, וכן בעלי חיים אינן בטלין והרי הן בתערובתן כאיסור קבוע, וכמו שנתבאר שם, וכיון שכן, כל שלוקח ממקום שיש שם איסור קבוע כאחד מכל אלו הרי הן כמחצה על מחצה, ואם אינו יודע מאי זה מהן לקח, הרי זה אסור. ובנמצא הלך אחר הרוב, כלומר אע"פ שכל הבשר הנמצא בעיר מן המקולין הוא פורש, אפילו הכי כיון שלא נולד לנו הספק בקבוע אלא בפורש, אני אומר כל דפריש מרובא פריש, ואע"פ שהיו דלתי מדינה נעולות שאי איפשר לבא שם בשר כשר מחוצה לה, וכדאמרינן בשילהי פרק קמא דכתובות (ט"ו, א'). ודוקא בשלא ראינוהו בשעה שפירש מן הקבוע, אבל אם ראינוהו פורש מן הקבוע הרי זה כלוקח מן הקבוע, שהרי נולד לנו הספק בקבוע. וכדאמרינן בפרק קמא דפסחים (ט', ב') תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ, ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן מהי שקל, היינו מתני', תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה. פירש ואתא עכבר ושקל, היינו סופא, ובנמצא הלך אחר הרוב. ואם תאמר אפילו פירש אמאי שרינן ליה והא איכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע, וכדאמרינן בזבחים פרק התערובות, דתנן התם (ע', ב') כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל או חטאות מתות אפילו הן ריבוא ימותו כולן, ואקשינן עלה בגמרא (ע"ג, ב') ונכבשינהו כי היכי דניניידן ונימא כל דפריש מרובא פריש, ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע, תירץ רבינו יצחק זצ"ל דהתם היתר ואיסור מעורבין זה בזה, ואי שרית ליה כשפירש, אתי למשקל מן הקבוע כיון דאין מקומו ניכר, אבל היכא דמקום האיסור נודע וניכר, לא חיישינן, דלאו ברשיעי עסקינן שיקח מן האיסור הברור. ולפי דברי רבינו יצחק ז"ל, אם לקח אדם מן המקולין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין, ואחר כך נמצאת טרפה במקולין אע"פ שלא נודע עד שפירשה זו, וכשנולד הריעותא במקולין לא היתה זו בקבוע, אפילו הכי אסורה גזירה שמא יקח מן הקבוע הואיל ולא נודעו חתיכות הטרפה בין חתיכות ההיתר. וכן גם דעת רבינו שמשון ז"ל, שכל שנאסרה שעה אחת מחמת קביעותן, שוב אינן ניתרין ואפילו פירשו מעצמן. והביא ראיה מדאמרינן בפרק התערובות (ע"ד, א') טבעת של ע"ז שנפלה למאה טבעות, פירשו ארבעים למקום אחד אין אוסרין, ששים למקום אחד, אוסרין. ותניא ספק ע"ז אסור, וספק ספיקא מותר, כיצד כוס של ע"ז שנפל לאוצר מלא כוסות, כולן אסורין, פירש אחד לריבוא, ומריבוא לריבוא, מותרין. ופירשו מעצמן משמע, ואפילו הכי משמע דדוקא בשפירשו ונתערבו באחרים, אבל פירשו מאליהן והרי הן עומדין בפני עצמן, אסורין. וטעמא כדאמרן דכל שנאסרו מחמת קביעותן אע"פ שפירשו, באיסורן הן עומדין גזירה שמא יקח מן הקבוע. ונראה לי שאין ראית הרב ז"ל בזה מחוורת, דהתם כשפירש לפנינו מן הקבוע, ובודאי כל שפירש לפנינו מן הקבוע הרי זה כלוקח מן הקבוע ואסור, וכמו שאמרנו, וכדמוכח נמי בהדיא בפרק קמא דפסחים (ט', ב'), ואפילו הכי אם חזר אותו שפירש לפנינו, ונפל לתוך היתר מרובה מותר, שאני אומר איסורא לתוך רובא אישתאר דהוה ליה ספק ספיקא ומותר. אבל כשפירש שלא בפנינו, או שנתפזרו כולן ואפילו בפנינו, כבר נתבטל הקביעות ומותר, וכן דעת רת"ם ז"ל, דכל שפירש מעצמו מותר ולא אמרו שם בשור הנסקל גזירה שמא יקח מן הקבוע, אלא בכובש ביד כדי שיתפזרו שאם אתה מתיר לכבוש כדי שיתפזרו ויקח מן הפורשים, ודאי איכא למיגזר שמא לא יפזר ויקח מן הקבוע. וכן כתוב בשאלתות דרב אחא ז"ל בסדר ויקרא (שאילתא ס"ח) וזה לשונו ואילו איעריב ספק דרוסה אפילו אחת בריבוא, כולן אסורות. ודאי איבדיר מינהון לחדא דוכתא רובא, ומיעוטא [לחדא דוכתא], אמרי' איסורא בהך רובא איתא והך מיעוטא שריין. ודאי מישקל חוטרא ובדורינון, לא, דילמא אתי למישקל מקבוע ומיכל, כדתנן כל הזבחים שנתערבו כו', וקשיא לן וליכבשינהו וליניידן וכל דפריש מרובא פריש, ואמר רבא גזירה דילמא אתי למשקל מן הקבוע עד כאן. ולפיכך מי שלקח בשר מן המקולין ואפילו חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין, ואחר כך נמצאת טרפה במקולין, ולא נודע חתיכות הטרפה בין שאר החתיכות, ויש שם חתיכות הראויות להתכבד בפני האורחין ואינו יודע מאי זו לקח, אם מן הטרפה או מן הכשרות, כל אותן שלקחו מכבר מן המקולין קודם שנודע שיש שם טרפה מותרות,
לפי שלא נודע האיסור אלא לאחר שפרשו אלו, וכשבא לאלו הספק, בפורש בא להן וכל דפריש מרובא פריש, והיינו סופא דברייתא דקתני בנמצא הלך אחר הרוב. אבל אסור לאחר מיכן ליקח מן הקבוע במקולין, ואפילו לקח אחד בפנינו הרי זה אסור וכדמוכח בההיא דתשע צבורין של מצה ואחד של חמץ שבפרק ראשון דפסחים (ט', ב'). ומיהו דוקא בשלא נתערבה חתיכה זו שלקח מן הקבוע בחתיכות אחרות של היתר, אבל נתערבה באחרות, מסתברא לי שכולן מותרות וכדמוכח בהנהו דפרק התערובות (ע"ד, א') דטבעת של ע"ז שנפלה למאה, וכוס של ע"ז שנפל לאוצר מלא כוסות, שאע"פ שפירש אחד מהן לפנינו ונפל לאחרים מותרין, וכפי התירוץ שכתבתי אני למעלה, ובין כך ובין כך חתיכות קטנות או גדולות שבגדולות שאינן ראויות להתכבד [בהן] בפני האורחין, מפני קטנן או מפני גדלן בין כך ובין כך מותרות אם היה שם רוב היתר, ובלבד בכענין שהתרנו יבש ביבש. וענין יבש ביבש כבר נתבאר למעלה בשער הראשון של בית זה.
<h2>דף לה.</h2>
שנינו בברייתא בריש פרק קמא דחולין (ו', א') הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדרה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר. בד"א בשאמר לה עשי [לי] משלי, אבל אם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה, משום שביעית ומשום מעשר. כלומר בשאמר לה עשי [לי] משלי, אינו חושש לפי שאין עמי הארץ חשודין להחליף, אבל בזמן שאמר לה עשי לי משליכי, חושש ואפילו אמרה לו מעושר הוא, שהם אינן נאמנין להעיד במה שהם חשודין בו. וממנה אתה למד לחשוד על גבינת הגוים שמותר ליתן לו גבינה לבשל לו, אבל בזמן שאמר לו בשל לי גבינה, חושש משום גבינה של גוים. ואם נתארח אצלו אסור לאכול מגבינתו, אבל אם הוא אינו חשוד [לאכול ממנה, אע"פ שהוא חשוד] למכור ממנה לרבים, אסור ליקח ממנו ואם נתארח אצלו או ששגר לו לתוך ביתו מותר, דאינו מניח אצלו ולא משגר לו, אלא ממה שהוא אוכל. דתניא בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ט, ב') אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה, וכולן אם מתארח אצל בעל הבית מותר, מסייע ליה לר' יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי אם שיגר לו בעל הבית לביתו, מותר, מאי טעמא דבעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא, וכי משדר ליה ממאי דמנח קמיה משדר ליה.
<h2>דף לו.</h2>
החשוד לאכול גבינה של גוים, אע"פ שאמר לו קנה לי גבינה ממי שנזהר מגבינת הגוים, והלך והביא לו ואמר לו ממי שהוא מומחה קניתי לך, אינו נאמן, אבל אם אמר לו מפלוני המומחה קניתי לך, נאמן שמאותו המומחה קנה והביא לו, דמירתת הוא דילמא אזיל ושייל ליה ויתפס כגנב. דתנן בפרק רביעי של מסכת דמאי (מ"ה) האומר למי שאינו נאמן על המעשרות, קח לי ממי שהוא מעשר, אינו נאמן. מאיש פלוני הרי זה נאמן. הלך ליקח ממנו, אמר לו לא מצאתיו, לקחתי לך מאחר שהוא נאמן, אינו נאמן. וכן אם הביא לו מתנה בשם אחד מן המומחין אוכל ואינו חושש, שהוא אינו חשוד להחליף כמו שאמרנו, ואי משום חשש שמא משלו הוא נותן לו, אין אדם עשוי ליתן משלו בשם אחר, ועוד שאם אתה חושדו בכך הרי אתה חושדו כגוי גמור שמתכוין להכשילו ולהעבירו. בד"א במי שאינו חשוד על הגזל, אבל חשוד על הגזל כל שכן שהוא חשוד על החליפין, וכמו שאמרנו. והנותן למי שרוצה בתקנתו, חושש לחליפין כדרך שאמרו בפונדקית ובחמותו. ומיהו אם הפקיד אצלו דבר להחזירו לו בעין, אינו חושש דכיון שאינו דבר המתקלקל אצלה, לא תחליפנו ולא תמיר אותו.
